שמעון שבס, יועצו הקרוב ועוזרו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, הוציא לאחרונה ספר חדש בשם "חבר", בו הוא מספר ומגולל אודות האקלים בקרבו של רבין, בטרם נרצח.
שבס, ששימש כיו"ר יישובי רמת הגולן, בטרם הצטרף לרבין כיועץ לענייני התיישבות, התקדם לאחר מכן והפך ליועצו וחברו של רבין, כשמילא תפקידי מפתח בממשלתו השנייה, כמנכ"ל משרד ראש הממשלה.
בספר מובאים ציטוטים מתוך שיחות קבינט שקדמו לרצח ושופכות אור שונה על האקלים הפוליטי שאפף את רבין, אשר עלול להפתיע רבים בכל הנוגע למודעות הרבה שהייתה לחברי הקבינט אודות הסכנה הממשית לחייו של ראש הממשלה המנוח, מודעות אשר לא נעשה בה די לטענת שבס, ואשר הסתיימה ברצח.
המערכת המשפטית ותפקידה הגדול
מפתיע מאוד לגלות כי בניגוד למה שרבים עלולים לחשוב, שבס בוחר דווקא למתוח חיצי ביקורת מתוחים כלפי בכירי מערכת המשפט דאז כמו היועצת המשפטית לממשלה דורית ביניש, וסגן נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק. בספרו של שבס, אשר פרק ראשון ממנו פורסם בעיתון "הארץ", מתוארות ישיבות קבינט ואזלת ידם על פי שבס, של אותם בכירי מערכת המשפט אל מול המפגינים ששולהבו לאלימות, והן אל מול שולחיהם. כמו כן, מצוין כי יצחק רבין הפציר ואף דרש מאותם גורמים משפטיים שינקטו בקו תקיף יותר, אל מול אותם מסיתים ומוסתים כאחד. בהמשך לכך, שבס טוען כי רבין נענה לרוב בשלילה מצד כל הגורמים, בתואנות כי מערכת המשפט עמוסה מדי מכדי להתמודד עם היקף התופעה. כמו כן, כאשר שר המשפטים בזמנו, דויד ליבאי, פנה אל ברק בבקשה שיזרז את קצב הגשת כתבי האישום כנגד אלו אשר איימו בגלוי כי יפגעו בראש הממשלה – טען ברק שהיה דאז סגן נשיא ביהמ"ש העליון, כי "אין זה תפקיד העליון להתערב בלוחות הזמנים של בתי המשפט". בכך מבקש שבס להציב את מערכת המשפט כגורם העיקרי אשר כשל בתפקידו להגן ולשמור על הסדר הציבורי, ועל מוסד ממלכתי ראשון במעלה – ראש ממשלת ישראל.
"באותה ישיבת קבינט פנה ראש הממשלה נסער אל פרקליטת המדינה: "אני לא מבין איך את, שאחראית על התביעה הכללית, לא עושה שום דבר כדי להעמיד לדין אנשים שקוראים לאלימות, להסתה והמרדה ברחוב לאור יום?"
ביניש ענתה לו ביובש שקיים קושי לקבוע איפה נגמר חופש הביטוי ואיפה מתחילות ההסתה וההמרדה.
"אל תבלבלי את המוח", השיב לה רבין ודפק על השולחן, "האלימות חותרת תחת הדמוקרטיה במדינה, ואת מתפלפלת על זוטות. יש 300 תיקים על הסתה ואלימות, ובידייך יש עוד עשרות תיקים שכבר הוגשו בהם כתבי אישום. מדוע הם לא מגיעים לבתי המשפט?"
היועץ המשפטי בן יאיר הסביר לרבין שהתיקים תקועים כי מערכת המשפט עמוסה, והציע שנעביר אותם לבתי המשפט הצבאיים ביהודה ושומרון כדי להאיץ את הטיפול בהם. הרמטכ"ל שחק דחה את ההצעה על הסף. "אני לא מסכים שפוליטיקה תיכנס לבתי הדין הצבאיים", הוא אמר, "זה שייך לבית המשפט האזרחי". רבין הסכים איתו." – "חבר" שמעון שבס.
בנוסף לכך, הדברים מקבלים תוקף וממד נוסף כאשר שמו של מי שלימים יהפוך להיות נשיא בית המשפט העליון – אהרן ברק, נקשר גם כן כגורם אשר היה אמור להיות נחוש יותר אל מול קולות ההסתה בתקופה שקדמה לרצח. כמו כן, שבס טוען כי היה זה ברק אשר רדף את רבין ממניעים אישיים עוד היישר מפרשת לאה רבין והדולרים אשר התרחשה בקדנציה הראשונה של רבין.
"ב15 במרס 1977, בשלהי הקדנציה הראשונה של רבין כראש ממשלה, התגלה כי רעייתו לאה מחזיקה חשבון דולרים בבנק בארצות הברית בניגוד להוראות הפיקוח על מטבע זר שהיו באותה עת. כמקובל במקרים כאלו, ועל סמך תקדימים, החליטה ועדת הכופר להטיל על רבין קנס מנהלי. אלא שהיועץ המשפטי לממשלה נעמד על רגליו האחוריות, טען שהטלת כופר במקרה זה תפגע בשוויון מפני החוק, ואילץ את רבין להתפטר.
שמו של היועץ המשפטי באותה עת היה אהרן ברק.
לימים טען ברק כי מעולם לא דרש מרבין להתפטר וזה נכון: הוא רק הניח אקדח על השולחן כשאמר לרבין שהתיק שלו על עבירה מינורית וחסרת משמעות יגיע לבית המשפט." – "חבר", שמעון שבס.
האשמת הטיוח לאחר הרצח
טענותיהם הקשות של שבס נפרשות גם לתקופה שאחרה את רצח רבין ז"ל, טענות בגין טיוח שהובילו ביניש וברק יחדיו, מתוך רצון למזער עד כדי להעלים את תפקידם במחדל מניעת הרצח. הוא מאשים את אהרן ברק בכך שעשה שימוש ציני באווירה הקשה של הימים שלאחר הרצח, בכדי להעביר מינויים פוליטיים ולפרסם הצהרות אשר בשל הנסיבות לא נבחנו במידה רבה ועברו מתחת לרדאר הציבורי. הדוגמה שבה שבס משתמש בכדי לבסס טענה זו, היא פרסום הסבר אודות החלטות עבר בנושאים אשר הצריכו נקיטת יד קשה יותר, אל מול עבירות כספיות (לכאורה) של אישיים ציבוריים. עבירות אשר היו בעלות אופי זהה לזו של לאה רבין בתקופתו. שבס בוחר להדגיש את חוסר הסימטריה בהחלטות ברק, כיוון שהוא סבור שהן היו נגועות ממניעים אישיים. כמו כן, שבס קושר את מינויה של דורית ביניש לשופטת העליון, למחטף פוליטי אשר ברק ביצע בעת היעדרו של רבין המנוח, שכן האחרון סיכל את מנויה בעבר כיוון שחשב שאין היא ראויה.
זאת ועוד, כי שבס טוען כי אף ועדת החקירה הממלכתית שעסקה בחקר הרצח, הייתה נגועה באינטרסים אישיים של ברק ובייניש, אשר שמה לעצמה למטרה לחקור את כלל הגורמים אשר הובילו לרצח, אך מבלי לדרוש דין וחשבון מפרקליט המדינה, היועצת המשפטית לממשלה, ובית המשפט העליון.
"שלושה ימים בלבד לאחר הרצח מיהרו ראש הממשלה פרס והיועץ המשפטי בןי איר להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית לרצח רבין, והשופט ברק מינה את חבריה: נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר (יו"ר הוועדה), אלוף (מיל') צבי זמיר ופרופ' אריאל רוזןצבי. בכתב המינוי של הוועדה נכתב:
הוועדה תחקור ותקבע ממצאים ומסקנות בכל הקשור להיערכות הביטחונית והמודיעינית, ובכל הקשור לאבטחת האישים בכלל, ובעצרת שבה אירע הרצח, בפרט."
לקורא התמים זה עשוי להיראות כמו רטוריקה משפטית חסרת חשיבות. בפועל, לניסוח של כתב המינוי היו השלכות מדיניות, משפטיות ופוליטיות מרחיקות לכת. לפי כתב המינוי, חברי הוועדה הנכבדים רשאים לחקור רק את כשלי האבטחה והמודיעין. כתב המינוי כבל את ידיהם לעסוק בדרג הנמוך בלבד, לבדוק את הכשלים הטכניים והטקטיים הקשורים ברצח, ומכאן להפנות אצבע מאשימה כלפי מאבטחים או ראשי אגפים בשב"כ. לו היו דנים במדיניות שהובילה לאותן שלוש יריות בכיכר, היה עליהם לשאול: איפה היו היועץ המשפטי, פרקליטת המדינה ויתר ראשי מערכת המשפט כשכל זה קרה?
השאלה הזאת לא נשאלה כי מישהו דאג מראש שלא יחקרו את מקורות ההסתה וההמרדה שהובילו לרצח. ביניש, ברק, ליבאי ובן יאיר חששו שהאצבע המאשימה תופנה אליהם כמי שנמנעו מלטפל בראשי המסיתים בשנה שקדמה לרצח; ברבנים, בפוליטיקאים, במנהיגי הציבור ובאנשי האקדמיה שהעניקו לגיטימציה לרוצח. לכן הם פעלו לקבור את האמת בוועדת חקירה שלא ניתן לה מנדט לחקור את מקורות ההסתה." – "חבר", שמעון שבס.
לסיכום
בין אם אתם מקבלים את תפיסתו של שבס ובין אם לא, אין ספק כי היא מחדשת וחושפת זרקור ענק על התנהלות הדרג המשפטי באותם ימים ביחס לרצח רבין. התנהלות אשר מעולם לא נקשרה, לחיוב או לשלילה, בהקשרו של הירצחו של ראש הממשלה המנוח. לפיכך, מדובר במסמך נדיר ואישי אשר מאפשר לאזרח הפשוט להבין בצורה מלאה יותר את יחסי הכוחות וטיבם של מערכות היחסים אשר רחשו ונעו בירושלים של אמצע שנות ה-90. ומעידות כי מעבר לטקסים החגיגיים ולחיצות הידיים, כי שררה אווירה רעילה וקשה בין הרשות המחוקקת למקבילתה המבצעת. אווירה אשר עד פרסום הספר, טרם התייחסו אליה בפומבי, ונדמה כי אף נעשה רבות למזערה.
